הפגנת חולשה מובהקת: הטעות הגורלית של ביידן בחיזור אחרי איראן

לפני שישה עשורים בדיוק, בתחילת כהונתו של ג’ון קנדי כנשיא, הוא עיגן את מדיניותו כלפי מצרים באמונתו היוקדת, שניתן להעלות את ארץ הנילוס המהפכנית בהנהגתו של הנשיא נאצר אל מסלול של התנהלות מתונה, מרוסנת ופרגמטית. זאת על ידי אספקת תמריצים חיוביים נדיבים, בדמותם של מענקים, מלגות וחבילות אשראי, שיעודדו אותה להתמקד ביעד הפיתוח הכלכלי מבית, ולנטוש את התנהלותה החתרנית והלוחמנית במרחב.

נכון הוא שמדובר רק בפעימה הראשונה בהתמודדותו של הבית הלבן עם האיום האיראני, ושהצטרפותו המחודשת להסכם אמורה להיות המנוף ההתחלתי בלבד בנתיב הרחבתה של מסגרת ההסכם. זאת תוך טיפול עתידי גם בסוגיית החתרנות האיראנית ברחבי האזור ובמיזם הטילים שלה, לצד ניסיון לתקן את הלקונות והפגמים הרבים שנותרו ב”הסכם וינה” המקורי.

עם זאת, העבר מלמד שהמדובר בחלום באספמיא. כשם שמבול “הסנקציות החיוביות” שניתך, כגשמי ברכה, על ראשו של נאצר בראשית שנות ה-60, לא מיתן אותו כהוא זה, אלא עודד אותו דווקא לצאת למבצע צבאי רחב היקף בתימן, כך גם היום קיים ספק רב אם נכונותה של וושינגטון לחזור להסכם (המהווה מקדמה חד-צדדית ומחווה יוצאת דופן מצידה), תחולל שינוי כלשהו “בצופן התפעולי” של ההנהגה האיראנית, ותשכנע אותה להגיב בצעד בונה אמון משלה אל מול מה שמצטייר כחיזור אמריקני לוהט.

נהפוך הוא, הנזק הטמון בנטישה כה חדה ודרמטית של הקו המרתיע, האוכף והמעניש מבית היוצר של הנשיא טראמפ, הינו ממשי ומוחשי כבר עתה – ועולה על היתרונות הטקטיים, הגלומים בהחלטה האפשרית של איראן (למרות גישתה המרדנית והלעומתית הנוכחית) לשוב לשולחן המיקוח הדיפלומטי.

אין לשכוח שריצתו חסרת המעצורים של ביידן לעבר חידושו של האפיק הדיפלומטי לוותה במסכת של איתותים מצידו, שהבהירו שערב הסעודית – ולא איראן – היא שהפכה בעיניו לילד הרע שבשכונה. החלטתו להקפיא את עסקאות הנשק ההתקפי עם ריאד ועם איחוד האמירויות, שהיוו ציר מרכזי בהחלטתם להפשיר את יחסיהן עם ישראל כבר גרמה לפרימתם, או לפחות להחלשתם של “הסכמי אברהם”.

גיבושם הסופי של הסכמים אלו היה מותנה בתמורה צבאית אמריקנית לגוש המדינות הערביות, שזה לא מכבר חצה את הרוביקון וחתם על הסכמי שלום ונורמליזציה עם המדינה היהודית. וכך, בה בשעה שסעודיה ואיחוד האמירויות כבר נענשו בחומרה יתרה על ידי הממשל החדש בגין השתתפותן במלחמה כנגד הלוויין החות’י של איראן בתימן, טהרן – לעומת זאת – זכתה בעיקר לנזיפה מילולית מפיהם של “כל אנשי הנשיא” (בתוספת קלה של הפצצת אוויר בודדת וסמלית בעיקרה נגד המיליציות האיראניות בגבול הסורי-עיראקי), שנבלעה כליל בזרם המסרים החיוביים שהגיעו מוושינגטון לטהרן.

כשם שתימן הפכה לעמק הבכא עבור קנדי כאשר חשפה את הנאיביות שהייתה תמונה במאמציו לשכנע את מצרים לחשב מסלול מחדש ולנתק את עצמה מחלום המהפכנות, גם היום עשויה תימן להיות הזירה, שבה עתידה הקונספציה הכוללת מבית היוצר של ביידן לקרוס קריסה מהדהדת.  זאת משום שהלקח שיופק בטהרן בעקבות נטישתו בפועל של בעל הברית הסעודי לא יהיה בכיוון של התמתנותו, אלא דווקא בכיוון של הקשחה לנוכח מה שמצטייר כהפגנת חולשה אמריקנית מובהקת.

העולם שבו אנו חיים רחוק משלמות ומורכב מגוונים שונים של אפור, שיש להתייחס אליהם ולשקלל אותם גם בזיקה לאינטרסים אמריקניים מסורתיים. בפועל, כשם שהנשיא אובמה התנצל פומבית בפני השלטון בטהרן על מעורבותה של ארצו בהפיכה צבאית, שמוטטה את משטרו הלאומני של מוחמד מוסדק ב-1953, כך מפגין נשיאה הנוכחי של האומה האמריקנית גישה טהרנית ומעוותת כלפי סביבה הרוויה באי יציבות ובאלימות. זאת תוך הפקרתן של בעלות ברית מסורתיות, הנזנחות עתה בשולי הדרך על מזבח האשליה האיראנית המחודשת.